רוחב תעלת עמוד השדרה הינה תכונה גנטית, אולם עם ההתבגרות מתרחשים תהליכים ניווניים בעמוד השדרה הגורמים לעיבוי הרקמות הרכות המקיפות את תעלת השדרה, הגדלת המפרקים הבין חולייתיים המצרים את התעלה ומוצאה משני צידיה ובלטי דיסק המצרים את התעלה ומוצאה מלפנים. הגבהים השכיחים ביותר לפתולוגיה הינם C4-5 ו-C5-6. התסמין השכיח להיצרות התעלה נקרא "מיילופטיה צווארית" שמשמעו פגיעה בחוט השדרה הצווארי. הפגיעה נוצרת במנגנון משולב של לחץ ישיר על החוט וחבלות קלות ונשנות לחוט השדרה בזמן תנועת הצוואר בשילוב עם לחץ על כלי הדם המספקים את החוט הגורם לחוסר באספקת הדם לחוט ולפגיעה איסכמית. תהליכים אלו גורמים לפגיעה נוירולוגית מתקדמת המתחילה בהפרעות תחושה כגון נימולים ותחושות "שרפה" בגפיים, מתקדם לחולשה ספסטית שאינה מורגשת ע"י הפציינט, בהמשך מופיעות הפרעות הליכה, הפרעה בתפקוד הידיים (קושי בפעולות עדינות כמו רכיסת כפתור, אכילה וכו'). חוסר טיפול יגרום להמשך ההתדרדרות לעיתים עד חוסר תפקוד מוחלט של הגפיים. אבחנה מתבצעת ע"י MRI המדגים היצרות של התעלה, לחץ על חוט השדרה ולעיתים שינוי אות בתוך חוט השדרה המעיד על פגיעה משמעותית בחוט.

הטיפול במיילופטיה הינו ניתוחי, מומלץ לא לדחות את הטיפול כדי למנוע נזקים קבועים נוספים לחוט השדרה. הטיפול יכול להתבצע בגישה קדמית או אחורית לצוואר וכוללים את האפשרויות הבאות:
• גישה ניתוחית קדמית, שחרור הלחץ ע"י דיסקקטומיה או קורפקטומיה וקיבוע: הגישה נעשית מחלקו הקדמית של הצוואר, בין הקנה והושט לבין כלי הדם של הצוואר. גישה זו קלה יחסית לחולים מבחינת רמת כאב נמוכה לאחר הניתוח והחלמה מהירה. מבצעים כריתה של הדיסק או החוליה ומקבעים את החוליות עם משתל בין חולייתי ופלטת טיטניום.

• למינקטומיה: גישה אחורית המתאימה לשחרור מספר גבהים בצוואר ע"י הסרת המרכיבים האחוריים של החוליות הצוואריות. לעיתים יש לשלב קיבוע לגישה זו.
• למינופלסטיה: פתיחת המרכיבים האחוריים של החוליות הצוואריות וחיבורן בעמדה פתוחה יותר הגורמת להרחבה של תעלת השדרה.
לאחר ההחלמה מהניתוח מומלץ טיפול פיזיוטרפי לחיזוק שרירי הצוואר ולשמירה על  תנועתיות הצוואר, וחיזוק הגפיים.